הדברים שלנו אמורים להתייחס למה שקורה כאן בוועדה ובחוק, בסעיפים הספציפיים, אז אני רוצה לדבר שנייה על נושא ההפרה שדיברתם עליו.

מאיה אוחנה מורנו, אלמנתו של עמנואל מורנו, שנהרג במלחמת לבנון השנייה. עוד מעט עשרים שנה אלמנה. אמא לשלושה ילדים, שכשהתאלמנתי הגדולה הייתה בת חמש, השני בן שנתיים וחצי והקטן בן תשעה חודשים. לנו אין זכות הפרה והם יתומי צה״ל. הילדים שלי, שלושתם שירתו. כרגע יש לי שני בנים בקרבי בסדיר, אחד בקומנדו, השני ברגעים אלה סיים טירונות ועבר לאימון לשלב הבא בסיירת גולני. עליי לא חל חוק ההפרה, כי אם הילדים שלי לא מתגייסים אז הם נכנסים, כמו בחוקי מדינת ישראל, לכלא. אין להם לא קצבה ולא הקצבה ולא כמות, והם יתומי צה״ל. הדבר היחיד שיש לי, זה אם אני צריכה לחתום להם אם ללכת לקרבי או לא, במקרה שלנו בחרתי לאפשר להם ללכת לאן שהם חפצו. אבל אני שואלת את חברי הכנסת הנכבדים, איך יכול להיות שמדינת ישראל עושה איפה ואיפה בין ציבור שלם? אני לא רוצה שתפטרו את הילדים שלי. אני גאה בהם אחד-אחד על השירות שלהם. אחד מהם גם ישב שנתיים בישיבה גבוהה ולמד תורה. הוא בן תורה. הוא תלמיד חכם ממש. והוא בחר ללכת לא להסדר, הוא רצה צבא רגיל כי הוא אמר שם אני צריך להיות, ככה אני צריך לעשות. זה בחירות אישיות וזה בסדר, אבל זה בחירות אישיות בגבול מסוים. תורה היא דבר ענק, היא דבר חשוב. הצבא עליי השפיע. אני חוזרת בתשובה. אני לא דתייה במקור, לא נולדתי בבית דתי. ואני שמחה על הזכות הזאת. ללמוד תורה בלי להיות מחוברים לארץ ישראל, אני תוהה מה שווה התורה הזו? עמנואל ואני דיברנו על ערך לימוד התורה לאנשים בשדה הקרב. יש ערך מאוד גדול ללימוד התורה. אבל כשכאן בוועדה דנים על הפרה, כן יגיע, לא יגיע, כמה יקנסו אותו, בא לי לבכות. אותי לא שאלו שום דבר על הפרה. אני גידלתי ילדים מתוך ידיעה ברורה שיגיע השלב שאני אצטרך לתת אותם למדינת ישראל, לתת אותם לצה״ל. זאת השאלה שאתם צריכים לשאול את עצמכם, וזה הדבר שאתם צריכים ללכת איתו כשאתם מתכוונים להצביע על החוק ההזוי הזה.